בן לינדה ואלן (אילן) שמעון. נולד בפריז, צרפת, ביום י"ב באייר תשל"ח (19.5.1978). הבן הבכור במשפחה בת ארבעה ילדים, אח לרוניאל, יעל ורפאל. בגיל שנה עלה לארץ עם משפחתו אשר השתקעה באשדוד. מיכאל למד באשדוד, בבית הספר היסודי "גאולים" ובבית הספר הממלכתי-דתי "יהלום". בהגיעו לחטיבת הביניים עבר לישיבת "נווה הרצוג" שבניר גלים, גילה נטייה למתמטיקה ובקיאות במחשבים.
מיכאל היה צנוע ומופנם. שימש כמנהיג לאחיו והיווה בעבורם דמות להזדהות. הוא היה יסודי מאוד, דקדקן ולא נרתע מקשיים. נכון היה תמיד לעזור ולתרום לזולת.בצעירותו היה מיכאל חניך פעיל בתנועת "בני עקיבא", והקים מחדש את סניף תנועת "עזרא" באשדוד. תחילה היה חניך בתנועה, לימים שימש כמדריך ולבסוף היה למרכז הסניף (קומונר).
מיכאל אהב את הארץ והרבה לטייל בשביליה. גם לאחר גיוסו לצה"ל, למד בישיבת ההסדר "הכותל" בירושלים.
מיכאל התגייס במחצית חודש יוני 1997 ושירת כחובש קרבי בחטיבת "גבעתי". לאחר השחרור, בפברואר 2000, נישא לבחירת לבו מיכל, והשניים קבעו את ביתם ברמת בית שמש.
מיכאל, שאהב מאוד את תחום החינוך, למד חינוך ומתמטיקה ב"מכללת ליפשיץ" בירושלים ובמקביל, למד בקורס לסופרי סתם ובקורס למדריכים במנהרות הכותל. את עבודתו המעשית בתחום ההוראה עשה בישיבת "אור תורה סטון" בירושלים שם עבדה רעייתו, וליווה את טיולי בית הספר כחובש וכנושא נשק.
במהלך חודש דצמבר 2001 יצא מיכאל לשירות המילואים הראשון שלו שאותו עשה במסגרת גדוד חי"מ 8207. משירות זה, לא חזר.
ביום י' בטבת תשס"ב (25.12.2001) נפל מיכאל בקרב על גבול ירדן, בסמוך למושב ירדנה. זמן קצר קודם לכן טיפל תחת אש בחייל שנפצע קשה בעת מארב מחבלים. בהמשך, הצטרף לכוח שהוזעק למקום ובעת ההסתערות נפגע מיריות המחבלים.
מיכאל היה בן עשרים ושלוש בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר רעיה, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
במהלך הימים שבין ה"שבעה" ל"שלושים" כתבה רעייתו מיכל את השיר "ביום שאחרי הקרב" שהלחין דרור וגשל: "ביום שאחרי הקרב / אני פותחת עיניים לעולם שחרב / חיים שהיו ועכשיו הם אינם / החיים נעלמו אבל לא זיכרונם // היו אלו שנתיים של קסם, שנתיים של אור / ועכשיו נדמה שההווה צבוע שחור / מיכאל שהיה כה חי וערני / ישן עכשיו שנת נצח בין העננים // חיוכו הנצחי יישאר לעולם / אף על פי שקולו כבר נדם / אהבה עצומה מקודשת בדם / של חייל שלחם ולא ישוב לעולם!"
לזכרו של מיכאל כתבה משפחתו את הספר "ומיכאל היה".
כתבה רעייתו: "… שנה שלמה בלעדיך, אהוב יקר שלי… שנה שלמה שהלכתי לישון בלעדיך, קמתי בבוקר בלעדיך וניסיתי להעביר את שעות היום הארוכות כל כך בלעדיך… … כשהספדתי אותך בהלוויה אמרתי שאני מבינה שאצלי היית בהשאלה. קיבלתי אותך מיכאלי מתנה מקסימה בז' בתמוז תשנ"ט במחוז דן של 'בני עקיבא' בתל-אביב, שם נוצר ה'קליק' הראשון בינינו, והמתנה הזו – הפיקדון היקר הזה שהיה מופקד בידי – אתה, נלקח ממני בעשרה בטבת תשס"ב. במהלך התקופה שבאה אחר כך הרגשתי חולשה נוראית. קושי עצום לקום בבוקר ולתפקד. אולם המחשבה היחידה שעודדה אותי בכל זאת להתאושש, לא להיכנע לעצבות ולאובדן, הייתה הידיעה שסיימת את תפקידך – כאן, בעולם הזמני שבו אנו נשארנו לחיות. התנחמתי בכך שצדיק כמוך ישב לרגלי כיסא הכבוד ויתפלל על עם ישראל, יבקש רחמים מהקב"ה, כי אם לאחד כמוך הקב"ה לא יקשיב אז למי כן? … בעד שום הון שבעולם לא הייתי מוותרת על דקה אחת מהזמן שהיינו יחד – לא הייתי מוותרת על תקופת החברות, האירוסין, וכמובן הנישואים. לא הייתי מוותרת על השמחות הקטנות והגדולות, הוויכוחים, המריבות והפיוסים, והדבר הכי חשוב שעליו לעולם לא הייתי מוותרת הוא על האהבה… האהבה העצומה שהרעפת עליי, ומסופקת אני אם אזכה בשנית לחוות אהבה שכזאת, אהבה אמיתית ללא סייגים, ללא גבולות, אהבה שכולם התקנאו בה ורצו אחת כמוה. הדבר היחידי שעליו הייתי מוכנה לוותר במסכת חיי הקצרה הוא האובדן שלך, הייתי מוכנה לתת הכול כדי לזכות להיות אתך שוב…"
הספידו אורן דמארי ביום השנה: "… אנו נפרדים ממך מיכאל, אך איננו נפרדים מדרכך וממסירות הנפש שהפגנת בחייך, אנו בני הכולל חבריך ננסה להמשיך אותה ביתר עוז וביתר שאת על מנת למלא את החלל אשר השארת… אתה מיכאל שנשמתך כעת תחת כסא הכבוד תמליץ יושר עבור כל דור הבנים, דור ההמשך שכה היה אכפת לך לנסות להתוות לו דרך ואור בחייו. תן לנו את הכוח להמשיך את הדרך אשר התחלת בעוז ובמסירות נפש כי רק כך נוכל לגבור על אויבנו".
סיפר חברו אריק וירצבורג: " במסגרת שמירה על גבולות הארץ יצא מיכאל בחירוף נפש והסתער על האויב שהכריע אותו. מיכאל גדל בארץ ישראל, אהב את הארץ, טייל בארץ וראה אותה מלפנים ומאחור; למד תורה בארץ; רצה מאוד ללמד תורה אך זכה להתנסות בכך רק מעט בתקופת חייו האחרונה, נשא אישה אך לא זכה להמשכיות. אישיותו של מיכאל מאופיינת בכך שהוא התחיל התחלות רבות שלא זכה לסיימן, בבחינת מנגד…".
כתב סמי ישראל מפקדו של מיכאל: " זהו קרב עליו פיקדתי בצפון בקעת הירדן מול ירדנה ובית יוסף, בי' בטבת תשס"א (25.12.2001), תוך כדי הקרב גיליתי במיכאל מסירות נפש של ממש, מיכאל היה עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביו שבשמיים. מיכאל נהרג, עת נקרא לעזרת חבריו בשעת הקרב, טיפל תחילה בגשש שנפגע ולאחר מכן נטל על עצמו את המא"ג, נכנס לשטח האש והחל לירות ללא מורא ופחד, לאחר מספר דקות של ירי צרורות כבדים נורה מיכאל. פונה במהירות משדה הקרב על ידי חבריו, תוך שהוא שותת דם רב…"
סיפרו משפחתו: " מיכאל, אנחנו לא יודעים אם בחייך ידעת כמה היית חשוב, ולכמה אנשים היית חשוב כל כך. אבל עכשיו אתה בוודאי יודע כשאתה מסתכל עלינו מלמעלה, עד כמה כולם פה אוהבים אותך ועצובים שהלכת, אך מצד שני שמחים מאוד על שהכירו אותך, על שזכו לפחות לזמן המועט לשהות בחברתך. בשם כולם היינו רוצים להגיד לך תודה. תודה ענקית על מי ומה שהיית. על כל העזרה שנתת והטוב שעשית.. ותודה עמוקה לבורא עולם שבדיוק עכשיו ברגעים הקשים, נושא אותנו על כפות ידיו ועוזר לנו להתמודד. תמיד תמיד עם מה שיש.
כתבה מדריכה מסניף בני עקיבא: " לפני זמן שנראה כעת כנצח היית שם איתנו… עם חיוך שלך והקסם שלך, עם העוצמה המדהימה שהייתה בך. אותה עוצמה שכולנו כה הערצנו. היית המנהיג, האדם, החבר, המדריך- עם הה' הידיעה, היית האור שהצית את ליבנו, עמוד הענן שהוביל את המחנה. היית… ועכשיו אתה אינך, עכשיו נעלמת ואנחנו לא מצליחים לקלוט, לא מצליחים לתפוס! האם באמת אינך איתנו עוד? או שמה צופה אתה בנו שם, מלמעלה?… תשמור עלינו מיכאל, תשמור ואל תרפה לרגע כי אנחנו זקוקים לך… מלאך היית בחייך ומלאך לעולם תשאר, המלאך שהורה לכולנו את הדרך, שלימד אותנו כה המון. תשמור עלינו מיכאל, תשמור! ואנחנו כאן נזכור אותך, נזכור את כל-כולך. נזכור את שהענקת לנו ונשתדל להמשיך את דרכך. הדרך שכה אהבת- דרך החינוך והאידיאלים, דרך הנתינה. כל חייך לא הפסקת לתת עד שלבסוף נתת את חייך… נזכור אותך מיכאל ותשאר תמיד בליבנו. דמותך תהיה תמיד לנגד עיננו! כי אנחנו זקוקים לך כל- כך… תשמור".
אורנית שם טוב כתבה: " את מיכאל הכרתי ב"עזרא"- אשדוד בשנת תשנ"ז 1997 כאשר באתי לרכז את הסניף. כבר מהשבוע הראשון הכרתי אותו ולכן כל זיכרונותיי מ"עזרא" אשדוד היו משותפים לזיכרונותיי עם מיכאל. כבר מהתחלה לא הבנתי מאיפה נשלח לי מלאך לעזרה… מלאך קדוש שתמיד מופיע… תמיד מחייך… מיכאל היה דמות דומיננטית שעזר לכלל. לכלל ולפרט כאחד, תרומתו לסניף- לכל החניכים, לכל התלמידים, לכל השכנים, לכל המשפחות- היא תרומה מסוג אחד ותרומתו לפרט, לכל פרט ופרט, לכל אדם היא תרומה עילאית מסוג אחר. גדולתו היא בכך שהטביע חותמו בכלל ובפרט יחד. כל כך המון זיכרונות נעימים יש לי מאותה תקופה נפלאה והכל בזכותו. הוא תמך בי מתחילת הדרך ועד סופה. עודד אותי ברגעים קשים, יזם, הציע רעיונות- אך לא נשאר רק בתחום ההצעות והדיבורים אלא עזר בתחום העשייה. תמיד גרם לכולנו לחייך, תמיד שמח אף פעם לא כעס , גם כאשר זה היה נדרש. שיר אחד שהוא אהב מאוד הוא שיר הלקוח מספר תהילים, פסוק שאותו תמיד קיים ותמיד דאג שכולנו נקיים "כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידיך ארנן מה רבו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך…" וזה חלק ממה שהוא השאיר לנו. האמונה- התקווה והכי חשוב השמחה. תמיד לשמוח ולחייך על כל מעשיו של הקב"ה. שנהיה כולנו חזקים, אוהבים ועושים רצונו של הקב"ה, בדרכו של מיכאל היקר".
רפאל אחיו ספר לו: " רציתי שתדע מאז שעזבת אותנו החיים שהיו לא יוכלו לחזור עליהם. איתך- זה כמו קשת צבעונית ושמחה. ואז פתאום כל הצבעים השמחים, היפים עזבו. השארת רק קצת שמחה ועם קצת השמחה שנשארה, חסר לנו. כל הזמן שהיית איתנו היו חיים טובים. חיים של צחוק, חיים של כיף, חיים של אהבה… יש עדיין חיים של צחוק, שמחה ואהבה. אבל כל הזמן שאנחנו שמחים, אנחנו מרגישים שמשהו, שמישהו חסר לנו. כבר עברו שנתיים ואני מרגיש שמשהו קורה, שהחיים השתנו. אוהב אחיך רפאל".